יום חמישי, 27 במרץ 2014

ברהט מסלקים את בנות השירות הלאומי


ראש עיריית רהט טלאל אלקרנאווי. האם הוא מסכים למעשיו של סגנו, ד"ר הוזייל?

תלונות נגד סגן ראש עיריית רהט ד"ר עאמר הוזייל: סילק באיומים בנות שירות לאומי מגנים בעיר; מנכ"ל מנהלת השירות הלאומי: "לפעול בכל האמצעים נגד התופעה". עיריית רהט: "המתלוננים לא קבלו את אישור העירייה"


לידי שביעי הגיעו תלונות מארגוני שירות לאומי נגד סגן ראש עיריית רהט, ד"ר עאמר הוזייל. לפי התלונות סגן ראש העיר הבדואית עובר בין גני הילדים בעיר ודורש לסלק את בנות השירות הלאומי. בנוסף לכך, נטען כי הוזייל מפעיל לחץ על גננות ובעלי תפקידים בעירייה להוציא את בנות השירות הלאומי. ראש מנהלת השירות הלאומי, שר שלום ג'רבי, מיהר לשלוח מכתב לראש עיריית רהט שיפעל לטובת בנות השירות הלאומי הפועלות בקהילה. 

במכתב שהגיע לידי שביעי כותב יורם כמיסה, יו"ר העמותה לשוויון חברתי המפעיל את המתנדבות, כי הוא קיבל תלונות חוזרות ונשנות על פועלו של ד"ר הוזייל נגד בנות השירות הלאומי. "בשבועות האחרונים מתנדבות השירות הלאומי של העמותה לשוויון הפועלות ביישוב רהט מופעלת כנגדן מערכת הסתה". כמיסה כותב כי סגן ראש העיר שלח מכתבים לכל הגננות ברהט - "להפסיק את שירות המתנדבות". ובהמשך המכתב: "הוא מפעיל איומים נגד בנות וכל זאת מסיבות לאומניות פוליטיות. כמו כן, עובר ד"ר הוזייל בגנים ומוציא את המתנדבות מפעילותן בגנים. זה יוצר אווירה לא נעימה ומפחידה".

בנוסף, כמיסה הציג סמסים ואימיילים ששלח ד"ר הוזייל לגננות ובעלי תפקידים ברהט. בחלק מהם נכתב כי במסגרת סיורים שערך סגן ראש העיר בגנים הוא גילה למורת רוחו נוכחות של בנות שירות לאומי. "אני חוזר שוב על אותה עמדה ומדגיש את התנגדותי", כתב הוזייל, "כל מורה שתאפשר או תפעיל מתנדבת במסגרת הגן תישא בתוצאות עמדתה ותיענש על כך. לא תהיה שום עמדת פיוס באמצעות קרובי משפחה או מכרים לא מפקחת ולא מורה. זו היא עמדתי הברורה והיא מחייבת את כולם", כתב וחתם על המכתב ד"ר הוזייל.  כמיסה ביקש חוות דעת משפטית לאור מעשיו של סגן ראש העיר ובנוסף לכך דרש כי בנות שרות שסולקו מעבודתן וכתוצאה מכך נאלצו להעדר ייחשבו להן אותם ימים כימי פעילות.

כאמור ראש מנהלת השירות הלאומי שלח מכתב לראש העיר, טלאל אלקרנאווי, ודרש את התערבותו. "לאור חומרת הדברים", כתב ג'רבי, "אבקש את התערבותך הדחופה ואת בדיקתך האם יש אמת בטענות ובדברים שהצגתי לעיל. אם הדברים נכונים, הרי שמדובר בעבירה על החוק ועל רשות השירות הלאומי-אזרחי לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותה בכדי להפסיק תופעות אלה. אציין כי המתנדבות הפועלות ברהט פועלות ומסייעות לתושבי הקהילה המקומית, ולעבודתן ערך רב וחשוב ותרומה לחברה ולקהילה המקומית".

להטיל סנקציות על רשויות מקומיות שמתנכלות למתנדבי השירות הלאומי. ג'רבי
תופעת האיומים נגד בנות שירות לאומי ומתגייסים לצה"ל בקרב בני מיעוטים היא תופעה ידועה. לא מזמן נערך כנס נרחב מטעם מנהלת השירות הלאומי בכרמיאל לשם הגיעו אלפי צעירים מהמגזר הערבי שהביעו עניין בשירות לאומי. עם זאת, מחוץ לכנס התקיימה הפגנה של צעירים לאומנים שקללו וירקו על באי הכנס. לאחרונה הניח יו"ר המנהלת שר שלום ג'רבי על שולחנו של ראש הממשלה תכנית להטיב עם רשויות מקומיות שמעודדות שירות. ומאידך, סנקציות נגד רשויות במגזר הערבי הרודפות ומתנכלות לצעירים וצעירות הרוצות לקחת חלק בשירות הלאומי. 

בעיריית רהט מאשרים כי אכן הייתה התנגדות להמצאות בנות שירות לאומי אך לא מסיבות אידיאולוגיות אלא משום שהדבר נעשה שלא בתיאום.  "ד"ר עאמר אלהוזייל אחראי על מערכת החינוך בעיר רהט, כל דבר  הבא בתיאום עם העירייה  יכובד, וכל דבר בלי התיאום עם העירייה והממונים והאחראים יסורב. עיריית רהט אחראית  בתחום השיפוט שלה, והמתלוננים לא קיבלו אישור העירייה והאחראים על החינוך בה", נמסר מטעם העירייה.

*הכתבה תתפרסם במגזין "שביעי"

יום רביעי, 26 במרץ 2014

"ישראל היום" גנזו ריאיון עם איילת שקד בגלל לחצים

מי לחץ על העיתון לגנוז את הכתבה? ח"כ איילת שקד

עיתון "ישראל היום" גנז ריאיון עם איילת שקד בתקופת היותה יו"ר ארגון "ישראל שלי". בכתבה שתתפרסם מחר בעיתון בשבע ועוסקת בפרשת "חוק ישראל היום" נחשף כי ריאיון שהיה אמור להיות עם שקד עליה ועל תנועת "ישראל שלי" בעיתון "ישראל היום" נגנז בגלל לחצים.

בימים שאיילת שקד הייתה בעיקר אושיית פייסבוק ולא חברת כנסת פגש אותה עיתונאי מ"ישראל היום" למטרת כתבת פרופיל בעיתון הנפוץ במדינה. הכתב ראיין, כתב וכשהכתבה הייתה אמורה להתפרסם ולא פורסמה אמר הכתב לשקד כי הסיפור יתפרסם במלואו בשבוע הבא. 


עם זאת, גם בשבוע שלאחר מכן הכתבה על שקד בוששה לבוא. בירור שנעשה עם הכתב מול אנשי "ישראל שלי" התברר כי הוא קיבל הוראה מלמעלה לגנוז את הכתבה. גורם בבית היהודי אף טוען כי הכתבה אפילו הועמדה ואנשי "ישראל היום" נאלצו לעצור את מכונות הדפוס. איילת שקד סרבה להתראיין לכתבה, אך אנשיה מאשרים ש"ישראל היום" קיימו ריאיון עם חברת הכנסת של הבית היהודי אבל הריאיון מעולם לא פורסם.

השאלה המתבקשת מדוע נגנז הריאיון? שקד לא הייתה באותו זמן חברת כנסת. עוד לא היו היחסים העכורים בין מפלגת הבית היהודי לנתניהו ולליכוד. האם הגורם לגניזת הכתבה נמצא בבית ראש הממשלה?

פנינו לישראל היום לתגובה. לא הגיבו. 

כתבה על "חוק ישראל היום" תתפרסם מחר בבשבע


יום חמישי, 20 במרץ 2014

האביב הערבי בישראל: יותר ויותר צעירים מהמגזר הערבי מתגייסים לצה"ל ולשירות לאומי. לא רק הנוצרים דוברי ערבית גם מוסלמים. הפוליטיקאים הערבים מתפוצצים. מחרימים את מנכ"ל מנהלת השירות הלאומי אך אלפי צעירים בוחרים ברגליים. 90% מהמתנדבים - צעירות שהולכות לשירות הלאומי בראש מורם


משפחת חאסכייה ערבים מוסלמים: אחד כפיר, שנ יגולינצ'יק השלישית חיל החינוך

בחודשים האחרונים עסוקה החברה הישראלית בשאלת הרת הגורל של גיוס בני הישיבות בקרב המגזר החרדי. אך ישנו עוד מגזר שעסוק בשאלות של גיוס ושירות, והדיון מעורר בתוכו סערה לא קטנה. הפוליטיקאים של אותו מגזר נלחמים בגיוס לצה"ל ולשירות הלאומי לא פחות מחברי הכנסת החרדים. ההסתה כלפי אלו שבוחרים להתגייס מזכירה את המלחמה שמנהלים נגד חרדים שבחרו במדי הזית. דבר אחד בטוח: שאלת הגיוס לצה"ל הפכה להיות שאלה טעונה ונפיצה והיא מעוררת פולמוס חריף בקרב המגזר הערבי בישראל.

עלייה במספר המתגייסים
בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים מהמגזר הערבי בוחרים להתגייס לצה"ל ולשירות לאומי. הדיון הלוהט ביותר הוא בקרב בני העדה הנוצרית החיים בתוך החברה הערבית, ורבים מהם החליטו לבחור במדינת ישראל ולהתגייס לצבא. כעת זלגה שאלת הגיוס גם אל בני העדה המוסלמית, שהצהירו כי הם רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, להתגייס לצבא ולשירות הלאומי ובעיקר לא לנהל מלחמות מול הציבור היהודי.
אם יש משהו שגורם לחברי הכנסת הערבים לאבד את שיווי המשקל, זהו פולמוס שאלת הגיוס בקרב צעירי המגזר. חלק מחברי הכנסת הכריזו מלחמת חורמה בכל מי שיניף את דגל הגיוס לצה"ל. לפני קצת יותר מחודש הוצאה בכוח חברת הכנסת חנין זועבי מדיון בוועדת העבודה, בו הופיע נציג פורום גיוס העדה הנוצרית, שאדי חלול.
הדיון עסק בייצוג האוכלוסייה הערבית בוועדה המייעצת לנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. חבר הכנסת יריב לוין (הליכוד ביתנו) הציע להרחיב את ההרכב לעשרה נציגים, כך שיכלול נציג נוצרי שייעץ לאוכלוסייה הערבית. חלול, בן העדה הנוצרית ותושב גוש חלב שבגליל, הצליח בעצם נוכחותו להוציא את חברי הכנסת הערבים משלוותם הזמנית. "פחדן", צעקה זועבי לעברו של חלול, קצין צנחנים במילואים, "לך לרחובות נצרת וכפר כנא ושם תגיד את מה שאמרת. אתה יכול לומר את זה רק בכנסת. אין לך כבוד ואתה מייצג רק את עצמך".
מי שמנהל קמפיין נגד הארגון של שאדי חלול והנוצרים תומכי הגיוס, הוא בין השאר ח"כ באסל גטאס מבל"ד, בן העדה הנוצרית בעצמו. רק לאחרונה שיגר חבר הכנסת גטאס מכתב בקשה לאפיפיור פרנסיסקוס לקראת בואו לארץ, ובו בקשה בהולה לסייע לעצור את מגמת גיוס הצעירים מהעדה הנוצרית לצה"ל. גיוס הנוצרים, טען גטאס, "נועד לפלג את בני העדה מהעם הפלשתיני, וזהו ניסיון לכפות הליך של ישראליזציה שיוביל לאובדן הזהות של בני העדה הנוצרית". גטאס מרבה לכנות את נציגי הארגון המסייע לצעירים להתגייס "סוכני מוסד". הדמות הרוחנית של הארגון, האב גבריאל נדאף, תושב נצרת, הוא על פי גטאס "משתף פעולה".
ההסתה כלפי הקבוצה שתומכת בגיוס כבר עברה משלב הסיסמאות לרחוב. מעבר להסתות הקבועות ברשתות החברתיות הקוראות "להרוג את משתפי הפעולה עם הציונים", הייתה תקופה שהכומר נדאף נזקק לשירותיהם של שומרי ראש. גלגלי רכבו נוקבו, סמרטוט עם דם הונח על מפתן ביתו ובריונים תקפו את בנו בן ה‑17 ושברו את ידו. כמו כן, ח"כ גטאס הצהיר כי הוא יעשה כל שביכולתו להסיר מגבריאל נדאף את גלימתו השחורה.
על פי נתוני צה"ל, ישנה עלייה משמעותית בקרב צעירי העדה הנוצרית שמתגייסים לצה"ל. בשנה שעברה התגייסו כ‑90 צעירים נוספים לצה"ל בפרק זמן של חצי שנה, כפול ממה שהיה עד כה. ברשתות החברתיות הוקמו קבוצות רבות התומכות בגיוס צעירים לצבא. כך למשל אפשר למצוא בפייסבוק חוץ מקבוצת "פורום גיוס בני העדה הנוצרית" את "צעירי מעיליא תומכים בגיוס" וקבוצות מכפר יאסיף, כפר מג'אר, עילבון, עבלין, שפרעם, גוש חלב ונצרת. לאחרונה הוקם עמוד פייסבוק בשם "פורום גיוס העדה המוסלמית".

חיילים מהעדה הנוצרית עם אקוניס. כך נראית מהפכה
 
"מעדיפים לחיות בישראל"
ההכרה בכך שיש לצאת מהבדלנות הערבית לקחת חלק בחברה הישראלית נובעת מכמה סיבות. לאביב הערבי, מסתבר, היו השפעות שונות בכל מה שקשור לחברה הערבית בישראל, ודאי לחברה הנוצרית דוברת השפה הערבית. מאז שהאביב הערבי הגיע למדינות המזרח התיכון, המיעוט הערבי-נוצרי מוצא את עצמו במלחמת קיום. במקומות רבים בעולם הערבי העדה הנוצרית סובלת מאלימות קשה, מרציחות, מדיכוי ומהשפלה יומיומית. רבים מבני העדה מסתכלים לעבר בני דתם במזרח התיכון ומבינים שהמקום הבטוח ביותר לנוצרים הוא דווקא מדינת היהודים.
"החיים בישראל הם חיים אחרים", אומר ל'בשבע' שאדי חלול, "אי אפשר להשוות בין מה שקורה כאן למדינות ערב. המיעוט הנוצרי שחי היום במדינות ערביות הולך ונמחק. זה טיהור אתני, אי אפשר להגדיר את זה אחרת. הנוצרים נטבחים בכל רחבי המזרח התיכון והמערב, וארגוני זכויות האדם שותקים. בעירק היו כמיליון נוצרים והיום יש רק 250 אלף. זה תהליך שמתרחש בכל מדינה במזרח התיכון שיש בה נוצרים והשלטון הוא מוסלמי. בישראל המצב הוא אחרת. יש ביטחון לעדה הנוצרית. יש לא מעט דברים שיש לתקן, אבל יש כאן חופש פולחן וחיים בכבוד".  
התהליך הדמוגרפי של התמעטות הנוצרים קיים גם בישראל. משפחות הנוצרים הן קטנות, בניגוד למשפחות המוסלמים. במקומות שבהם יש רוב של מוסלמים, מתרחש תהליך עזיבה של נוצרים. נצרת, המטרופולין הערבי הגדול במדינה, עיר שהייתה בעבר בעלת רוב נוצרי, הפכה לעיר עם רוב מוסלמי. ראש העיר החדש עלי סאלם הוא מוסלמי, שמחליף את קודמו שהיה נוצרי ואיש חד"ש.
תהליך הישראליזציה משפיע לא רק על הערבים הנוצרים. רק לאחרונה פרסמו שני קרובי משפחה של ח"כ חנין זועבי מאמרים נלהבים הקוראים לגיוס צעירים ערבים לשירות לאומי. נאיל זועבי, מנהל בית ספר ומראשוני התומכים בגיוס צעירים ערבים לשירות לאומי, פרסם ב'הארץ' מאמר שבו הוא מבקר בחריפות את ההנהגה הערבית על כך שאינה קשובה לצורכי המגזר.
"התחושה שהמנהיגות הפוליטית הנוכחית מזניחה באופן מסורתי את הטיפול במגזר הערבי הולכת וגוברת", כתב זועבי, "ואני לא מדבר על הממשל הישראלי. אני מתכוון בעיקר לרוב חברי ההנהגה של המגזר, העוסקים בהתנגחות פוליטית עם הממשל הישראלי, מעדיפים ללבות יצרים שליליים, ובעיקר מזניחים באופן שיטתי את הטיפול בבעיות האמיתיות של המגזר שבחר בהם לייצגו.
"אותם גורמים מאשימים את הממשל הישראלי במצב השורר במגזר הערבי ואינם מקבלים שום אחריות על עצמם. אני משוכנע בכך שהם יודעים כי בהתנהלותם אינם משיגים דבר מלבד הבלטת עצמם. ואני אומר - די לשקרים! בסופו של דבר, הם אלה שמשמרים את המצב הקיים. המנהיגות הערבית אמורה לייצג את האינטרסים של המגזר ולא לקדם את עצמה על גבה של הבעיה הפלסטינית", כתב נאיל זועבי.
קרוב משפחה נוסף של ח"כ חנין זועבי הוא מוחמד זועבי, נער בן 16 ופעיל רשת למען ישראל. מוחמד, כמו נאיל זועבי, מרבה לתקוף את ההנהגה הערבית בארץ, שמעדיפה לדבריו לנהל מלחמות נגד ישראל ולעודד בדלנות וניכור בין החברה היהודית לערבית.

בלי פחד
 חאסכייה אנט היא מוסלמית העומדת בראש ארגון שנקרא 'הקול האמיתי', גוף המעודד צעירים ערבים להתגייס לצה"ל ולשירות לאומי. שלושת ילדיה שירתו ומשרתים בצבא. הבן הגדול שירת בחטיבת כפיר, הבת - החיילת המוסלמית הראשונה בצה"ל– שירתה בחיל החינוך, והשלישי משרת עכשיו בגולני. היא זועמת על חברי הכנסת הערבים שלדעתה עסוקים במלחמות נגד היהודים, במקום "לבנות עתיד לצעירים הערבים".
היחס אליה בחברה הערבית, היא מספרת, נע בין הזדהות כנה לשנאה עמוקה. "לא כולם אנטי ישראל בחברה הערבית. יש כאלו שמעריצים את הפעילות שלי, אמנם בשקט, ויש כאלו ששונאים אותי שנאת מוות", היא אומרת ל'בשבע'. "אני מאמינה שהפעילות שלי פותחת עיניים ולבבות להרבה אנשים. אני לא אנטי ערבית כמו שמנסים להציג אותי חברי כנסת ערבים למיניהם. אני מאמינה בדרך השוויון והשותפות. כלומר, אני חיה במדינת ישראל, מדינת העם היהודי, אני חלק מהמדינה הזו. יש לי חובות ויש לי גם זכויות. אני לא מוותרת על שום דבר".
המזרחן ד"ר מרדכי קידר טוען שיש כמה מגמות שמתרקמות בתוך החברה הערבית. הלאומנות הערבית לא הולכת לשום מקום, הוא אומר ל'בשבע', אך מצד שני ישנם תהליכי עומק שמחלחלים ויוצרים שינויים. "הרבה צעירים ערבים מסתכלים על הפוליטיקאים הערבים וכועסים. האחרונים מדברים כל הזמן על לאומיות פלשתינית, וזו לא נקודת המבט שלהם. הם רואים מה קורה בכל רחבי המזרח התיכון ומה קורה בישראל. מצד שני, כמו שהחברה היהודית עוברת תהליכי אינדיבידואליזציה, שחיטת פרות קדושות ופחות נכונות להתגייס למען הכלל, גם החברה הערבית בישראל עוברת תהליכים כאלו. הסיפור שמספרים הפוליטיקאים הערבים 65 שנים כבר אינו קדוש".
עמית ברק, ממייסדי תנועת 'אם תרצו', ליווה ומלווה קבוצות במגזר הערבי בכל מה שקשור לגיוס לצה"ל. אחד השינויים הבולטים שהוא מצביע עליהם הוא ההתגייסות והמלחמה שמנהלים ארגונים וחברי הכנסת הערבים נגד מעודדי הגיוס. גם חברי כנסת מהשמאל, הוא אומר, פועלים נגד תומכי הגיוס בקרב הציבור הערבי. "מה שמסמל הכי טוב את מה שקורה היום בחברה הערבית מבחינת השירות זה ההלם של מנהיגי הציבור הערבי, שלא יודעים איך לאכול את התופעה ולהתמודד איתה. ישנם ארגונים במגזר הערבי שהוקמו לעסוק אך רק בסיפור הזה. גופים כמו 'בלאדנא' ו'מדא אל כרמל', שחלקם ממומנים על ידי גופי שמאל, גויסו להילחם נגד כל מי שרוצה להשתלב בחברה הישראלית. לצערי הרב, השמאל שמטיף לדו קיום לא מסייע לגופים וארגונים מתוך החברה הערבית שרוצים להשתלב בחברה הישראלית באמצעות גיוס לצבא או שירות לאומי. בין אלו שתקפו את שאדי חלול באותו דיון בכנסת היה גם חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ".
עם זאת, לדבריו גם החברה היהודית לא מתגייסת בכל כוחותיה לקלוט את "הערבים הציונים". החשדנות הבסיסית בין המגזרים עדיין קיימת, וחלק ממשרדי הממשלה לא מתמודדים עם תופעות ההסתה והפגיעה בתומכי הגיוס והשירות. כך למשל, בבתי ספר במגזר הערבי נכנסים פוליטיקאים שמטיפים נגד גיוס לצה"ל. עו"ד איימן עודה, איש חד"ש שאמור להיכנס לכנסת בקרוב על פי הסכם רוטציה, העיד על עצמו שהיה נכנס פעמים רבות לבתי ספר בנצרת, בעידודו של ראש עיריית נצרת לשעבר ראמז ג'ראייסי, על מנת להסביר לתלמידים מדוע אינם צריכים להתגייס. ברק טוען כי ניסיונות לגייס את משרד החינוך להתמודד עם התופעה התקבלו בחוסר התייחסות.
"יש כאן תהליך שצריך להיבנות משני הצדדים והוא ייקח שנים ארוכות. החברה היהודית עדיין סגורה לעניין הזה וגם קולות הבדלנות הערבית חזקים מאוד. בניגוד לעדה הנוצרית, שם יש הנהגה נחרצת שמובילה קו וממילא משנה דברים בשטח, בעדה המוסלמית הסיפור הוא אחר. ישנם לא מעט חיילים מוסלמים שמסתירים מבני משפחתם שהם משרתים בצבא", אומר ברק.

"המתנדבים כונו 'מצורעים'"
זו גם הסיבה ששאלת גיוס החובה לא נשמעת גם בקרב תומכי הגיוס במגזר הערבי. סגן שר הביטחון, דני דנון, השמיע בזמנו עמדה שיש להטיל גיוס חובה גם על צעירי העדה הנוצרית. אך פעילים מבני העדה ששוחחנו איתם סבורים כי מהלך כזה הוא מוקדם ובוסרי. "גיוס חובה הוא ערך שלפיו כל מי שנהנה מהמדינה, צריך גם לשרת", אומר אחד הפעילים ל'בשבע', "זה נכון ברמה העקרונית אבל לנו אין עניין בהכרזת מלחמה נגד המגזר הערבי, שעלול לחוש מאוים אם תוטל חובת גיוס על כולם. צריך לעבוד בצורה חכמה ונכונה. יש צעירים רבים שרוצים לשרת בצבא, צריך לתת להם את ההזדמנות. ניסיון לכפות את המהלך הזה ישחק לטובת הקיצוניים והבדלנים, שממילא מעוניינים להסית נגדנו כאילו אנחנו זוממים לגייס את כל הערבים ולהפוך אותם לציונים". 

שר שלום ג'רבי עם השר אורבך ומתנדבת בשר"ל

את המגמה לקחת חלק בחברה הישראלית אפשר לראות דרך נתוני הגיוס של בנות המגזר הערבי לשירות הלאומי. על פי נתוני השירות הלאומי, יש כ‑3,600 מתנדבים מהמגזר הערבי בשירות הלאומי. 90 אחוזים מהם בנות, 75 אחוזים מהמשרתים מתנדבים בתוך הקהילות הערביות. מסקרים שערכה מנהלת השירות הלאומי עולה כי 85 אחוזים מהמתנדבים השתלבו לאחר מכן במעגל התעסוקה והלימודים.
יו"ר המנהלת, שר שלום ג'רבי, פועל לעודד את המגמה בתוך המגזר הערבי. זו הסיבה שהוא נחשב לפרסונה נון גרטה בקרב חברי הכנסת הערבים. "יש לנו בעיה עם ההנהגה הערבית, שמערימה קשיים נגד מתנדבי השירות הלאומי. אני לא הסיפור כאן, למרות שחברי הכנסת הערבים בוחרים להחרים ישיבות שהיו אמורות להיות בהשתתפותי. הבעיה היא ההסתה והפגיעות שיש במתנדבים", אומר ג'רבי.
לכנס האחרון שאורגן על ידי מנהלת השירות הלאומי למתנדבים מהמגזר הערבי שנערך בכרמיאל הגיעו אלפי צעירים. בחוץ עמדה קבוצה שקיללה את המשתתפים וכינתה אותם בוגדים ומשתפי פעולה. "לא פעם ולא פעמיים לצערי מותקפים מתנדבים מהמגזר הערבי", אומר ג'רבי, "הייתה לנו מתנדבת ששברו לה את שמשות הרכב ופינצ'רו את הצמיגים. לא כהניסטים אלא מתנגדים מתוך הציבור הערבי. אחד מחברי הכנסת כינה אותם מעל דוכן הנאומים 'מצורעים'. היה ראש מועצה שהעיף מתנדבות מהשירות הלאומי. יש כאן תהליך מאוד לא פשוט", אומר שר שלום ל'בשבע'.
הצמיחה במספרי המתנדבים למרות הקללות והגידופים נובעת לדעת ג'רבי מהאפשרויות שהשירות מעניק למשרתים. "השירות הלאומי מסייע למתנדבים בהמשך הדרך. מעבר להטבות שנלוות למשרתים, השירות יוצר מעורבות בתוך הקהילה והוא הופך להיות כרטיס הביקור לתוך החברה הישראלית". כדי להילחם בתופעת הנידוי של המשרתים מציע ג'רבי לתמרץ מועצות שתומכות במתנדבים. "צריך להעניק יותר למי שמסייע למתנדבים. משרד ראש הממשלה מעביר כספים לרשויות במגזר הערבי. אני הצעתי לראש הממשלה לתגמל מועצות שתומכות במתנדבים. מאידך, יש להטיל סנקציות על ראשי מועצות שפוגעים במשרתים בשירות הלאומי. לא ייתכן שמי שישרת את המדינה ייפגע". 
 *הכתבה תפורסם השבת בעיתון בשבע

יום חמישי, 13 במרץ 2014

הגיע הזמן לסכם את שלוש השנים שעבדתי במקור ראשון תחת שלמה בן צבי

שלמה בן צבי

קצת אחרי שהתחתנתי קבלתי הצעת עבודה מעיתון מקור ראשון. אלעד טנא, אחד האנשים ששינו את כל הסיקור העיתונאי בכל מה שקשור ליהדות, דת ומגזר, פנה אלי עם הצעה שלא יכולתי לסרב לה: כתב במשרה מלאה במגזין 'מוצש'.

אני זוכר אפילו את הפגישה הראשונה בקניון עזריאלי עם טנא, אריאל שנבל, מי שיתעתד להיות סגן עורך המגזין,  ויקי אפשטיין, עורך התרבות ב'מוצש', איש יקר ומאיר פנים. זה היה רגע מרגש לחלוטין. עד אז הייתי פרילנס של מקור ראשון. מעביר ידיעות לחגי סגל וכתבות לגדעון דוקוב, עורך מוסף יומן. פרילנס זה לחיות באוויר, אי אפשר באמת להתפרנס מזה וממילא קשה לייצר עבודה עיתונאית אמיתית. אבל משרת כתב ב'מוצש' - זה כבר תענוג. סוף סוף אני שם רגל בעיתון שאני אוהב לקרוא.

'מוצש' הייתה הברקה גאונית של בן צבי. כלומר, ההברקה היותר גאונית הייתה להביא את אלעד טנא, מי שבנה את Ynet יהדות, למקור ראשון. מוצש היה מגזין שהצליח לעשות באזז רציני במגזר הנוירוטי של הציונות הדתית. סוף סוף נמצא מענה לציבור הלייטי, הירושלמי והבורגני של הציונות הדתית. והם הרוב. ככל הנראה. זו הייתה נקודת זמן שבה בא ללייטים לצאת מהארון בגאווה. הסדרה "סרוגים" כבר כבשה את המסך. הביצה הירושלמית נשפכה כמו ביוב שהתפוצץ לתל אביב, בפוליטיקה המגזרית החל לדרוך כוכבו של איש קטן, קרח ותזיזיתי בשם נפתלי בנט. 'מוצש' נולד בדיוק בזמן.

העבודה ב'מוצש' הייתה מענגת. העיתון נטה לחתרנות מגזרית שעוררה עניין (היום, יש לומר, המגזר הורגל לחתרנות המוצשית). מהר מאוד זעמו רבני המגזר בחמת זעם על הכתבות והסיפורים והקו שנקט העיתון מה שגרם לסיפוק רב במערכת 'מוצש'. לעיתון החדשותי של מקור ראשון נוספו כתבים צעירים ורעבים, רובם פליטי רדיו גלי ישראל. משהו חדש התחיל בממלכת בן צבי.

אחרי שנה ב'מוצש' עברתי לעבוד במדור החדשות. גם פה תחילת הדרך הייתה מענגת. המערכת היתה בנויה משילוב די מדהים של אנשים. היו את העיתונאים הוותיקים שכבוד גדול היה לעבוד לצידם. אורי אליצור, חגי סגל, אורלי גולדקלנג, אריאל כהנא, סופיה רון מוריה. אליהם הצטרפה חבורה של עיתונאים צעירים והכי חשוב רעבים מאוד לסיפורים. עיתונאים כמו זאב קם, סקופיונר רציני, יעל פרידסון שהגיעה מטיים אאוט, אסף גיבור כתבנו לענייני ערבים, יוחאי עופר מגלי ישראל, צביקה קליין כתב חוץ והעולם היהודי. ובנוסף לכך היו את החבר'ה של מוסף בצדק יהודה יפרח, גיל ברינגר, עקיבא ביגמן ועורכים צעירים כמו אלי קלוטשטיין ואסף גולן ורבים וטובים. אני מן הסתם שוכח שמות אבל העיקרון ברור, היה פה משהו טוב מאוד. לקבוצת החדשות גויסה שלישיה שעמדה בראש המערכת ישי הולנדר, אורי גליקמן ומוריה שלום.

עוד לפני הקנייה של מעריב היו כל מיני קטעים משונים עם שלמה בן צבי. היו לו חלומות ורעיונות לא ברורים בעליל שגרמו לגיוסם של אנשים לעבודה ואחר כך לגניזתם המהירה. הוא פתח מוסף היסטורי שלא ברור מה היה הערך העיתונאי שלו שכל פעם הוקם ונפל מחדש. בן צבי ממש התעקש על הוצאת המגזין שלא תרם במאומה למקור ראשון מלבד כאב ראש להרבה אנשים. העיתון היומי של מקור ראשון היה זוועת עולם ואף אחד לא התייחס אליו ברצינות אך כתבים הוכרחו להעביר ידיעות לקשקושון היומי כאשר הדבר הבסיסי ביותר - אתר אינטרנט - לא היה. עם זאת, בן צבי גייס כספים ועובדים להקים סוף סוף אתר למקור ראשון, אלא שכשהאתר כבר היה מוכן, הוא קנה את מעריב. מיליונים ירדו לטימיון.


) כך נשמע אדם מנותק. בן צבי מכריז שמעריב יעבור את ידיעות
 
בד בבד עם הברקות כמו מוצש ושינוי המערכת העיתונאית היו לו מיזמים שנולדו ואחרי כמה זמן אוכסנו. הייתה תקופה שהקדישו המון כוחות לעיתון של יום חמישי ששמו היה "לקראת שבת". כלומר, העיתון של יום חמישי הפך להיות חלק משמעותי בעיתון ואת הסיפורים המיוחדים היה צריך לחלק בין יום חמישי לשבת, כאשר עיתון יום חמישי היה חינמון שחולק באזור המרכז. "יבוא יום ו'לקראת שבת' יופץ בכל הארץ", הבטיח בן צבי, ואחרי כמה חודשים הרעיון נגנז. פשוט לא היה כסף.

היה גם את השטות של הנוכחות. שגם זו הייתה תקופה משונה שכתבים היו צריכים לדווח על נוכחות במערכת. ונרשמו חיסורים למי שלא היה. כמו כן, הופצה שמועה שאנשיו של בן צבי סופרים כתבות לכל כתב. כמה ניוזים פרסם כל עיתונאי, ומי שלא מגיע למכסה נרשם באיזה פנקסון דמיוני. באיזשהו שלב אף אחד לא שם על השטות הזו שהתאימה יותר לגנון מאשר לעיתון רציני.

בין לבין היו בעיתון אנשים שכל עניינם היה שהם שלוחי בן צבי. כלומר, מעין משגיחים שלו על העיתונאים, מה שגרר לא פעם תחושה מעצבנת של אח גדול שעוקב אחריך. מה גם שתמיד לא היה כסף לבזבז ולא מעט כתבים מעולים במקור ראשון היו צריכים ללכת הבייתה, בעוד שמשגיחי בן צבי הסתובבו במערכת בלי שמישהו באמת מבין מה הם עושים. היה לו חלום להקים דסק של תחומים. יפעת ארליך, התחקירנית האמיצה של מקור ראשון, תעמוד בראש דסק התחקירים, צביקה קליין, כתב החוץ המעולה יעמוד בראש דסק החוץ. כתב ההתיישבות יעמוד בראש דסק התיישבות. ומצלמות, כך נאמר, במלוא הרצינות, יחולקו לאנשים בהתנחלויות שבזמן אמת יצלמו חומרים וישלחו למערכת. אני הייתי אמור לעמוד בראש דסק התיישבות. מהר מאוד הבנו שמדובר בחלום טיפוסי של בן צבי. כמו שהוא פרח כך הוא נעלם.

כך למשל, כ"ראש דסק ההתיישבות" הייתי צריך ללכת לסקר את ביקורו של שר החינוך דאז גדעון סער בהר ברכה לחנוכת בתים או משהו כזה. אך מה לעשות, שלראש הדסק לא משלמים הוצאות רכב וגם המערכת לא מעניקה רכב ולכן ראש הדסק תפס טרמפ עם כתב ערוץ 7 היקר יוני קמפינסקי שדווקא לו כן שלמו ללא שום צורך מצידו להיות ראש דסק של משהו. ובימי הפריימריס כשהוטל על אחד הכתבים לסקר את מערכת הבחירות במפלגת העבודה ולהביא את הקולות מהמקפיין של שלי יחימוביץ' שבדיוק נסעה לשדרות, נאמר לכתב שיבקש לתפוס טרמפ עם גברת יחימוביץ' כי למערכת אין רכב. ביי ביי לרעיון הדסקים. ואלו רק דוגמיות בודדות להתנהלות תזזיתית ואימפולסיבית של בן צבי.

אחד הדברים שהכעיסו רבים במערכת במקור הייתה העובדה שלא היו משתפים את העיתונאים במה שקורה. הייתה תחושה של נתק, שלא רוצים לספר מה קורה מסביב, שזה לא באמת חשוב שהעיתונאים יידעו מה יקרה עם עתידם. בימים שהחוסר וודאות שלטה במערכת אז הנתק היה מורגש במיוחד. בסופו של דבר גם העיתונאים הבינו שאנשי המערכת לא מבינים מה רוצה בן צבי. הם לא מדברים עם העיתונאים כי הם בעצמם לא הבינו מה האיש רוצה.

אחרי זה הוא קנה את מעריב. וכל הסיפור ידוע. ההבטחות, השקרים והקריסה. 

וזה ממש על קצה המזלג. הפער בין ההתנהלות של בן צבי לבין המציאות בשטח. לפעמים (פעמים קרובות במיוחד) הייתה תחושה שהאיש לא מחובר למציאות. אגב, דוגמית לניתוק של מו"ל מקור ראשון: בימים אלה של מצוקה כלכלית כשאין משכורות לכתבים והפנסיות נעלמות כמו בועות סבון הוא שקד על הקמת אתר באנגלית למעריב. אנשים גויסו לעבוד על הפיקציה הזו. 

ועכשיו מקור ראשון בסכנת סגירה. וזה הרבה יותר כואב לי על סגירתו של מעריב. למרות שאני מגיע מבית ששנים היה מנוי על מעריב ושנים רבות הוא היה עיתון מעולה. לא מכיר עיתונים שאפשר היה לקרוא בהם דעות וכתבות כמו של קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן דרור ימיני יחד עם דעות אחרות ומגוונות. ובתקופות קודמות כשאמנון דנקנר היה עורך העיתון תמיד היה יותר מעניין לקרוא מעריב. עיתונאים כמו אבישי בן חיים, רועי שרון ואחרים לקחו את התחומים שלהם והפכו אותם מן הקצה אל הקצה.

ובכל זאת כואב לי יותר על מקור ראשון ואני מקווה שהעיתון שגידל אותי לא ייסגר. אין היום מקום למעריב. זו האמת. יש את ידיעות, ישראל היום והארץ. אין מקום לעיתון יומי נוסף. אבל מקור ראשון זה סיפור אחר. שבועון מקור ראשון הוא עיתון עם קהל קוראים נאמן. הוא עולה לא מעט ובכל זאת אנשים שלמו עליו במיטב כספם למרות שבמחיר שלו אפשר היה לקנות גם את הארץ וגם את מעריב. יש ציבור שקורא את מקור ראשון וזקוק לו כמו שמש חמה ביום קר וגשום. סגירת מקור ראשון תהיה מכה לעיתונות ולציבור הדתי לאומי. 

אחרי שלוש שנים בעיתון קיבלתי בעיטה בטוכעס מבן צבי ומשגיחיו (בגל הפיטורים הראשון). היה לי תענוג וכבוד גדול לעבוד לצד אנשים שכל רצונם היה להיות עיתונאים טובים, להביא סיפורים בלעדיים מקוריים ולייצר עיתונות בועטת. כן, עיתונות יהודית, ימנית, שמרנית וציונית שיכולה להכיל דעות שונות ומגוונות וגם לתת בראש. זו הזדמנות להגיד תודה לחברים שעבדתי איתם כתף אל כתף ברכבת ההרים של מקור ראשון. בייחוד לאנשים שהכניסו אותי לעבודה ולימדו אותי מה זה עיתונות. אלעד טנא, חגי סגל וגדעון דוקוב.

 אני מאוד מקווה שמישהו יציל את העיתון שאני אוהב.

יום ראשון, 9 במרץ 2014

נעים מאוד, "המתה"

יש מילים כאלו שכשאתה מתווכח עם ברי פלוגתך הן צצות ואתה לא יודע בדיוק מה מקורן, מאיפה באו ולמה לעזאזל משתמשים בהן. אלו מילים שהפכו להיות מושגים המשמשים כלי ניגוח בויכוח הפוליטי בין ימין לשמאל. למשל יש מילים מאוד אהובות שנכנסו לז'רגון התקשורתי בשנים האחרונות: "הדרה", לצורך העניין.

"הדרת נשים" זה צמד מילים שהפך להיות מושג פורח בתקשורת ובשיח הציבורי. לא מזמן קפצה לנו המילה "הדתה" שלא הכי תפסה, יש לומר את האמת. אבל חוץ מאלו אפשר למנות את כמה מילים אהובות במיוחד, בעיקר על מחנה השמאל כמו: קולוניזאציה, טיהור אתני, יהודיזציה, ג'נטריפיקציה, פוסט משהו וכו' וכו' וכו'. במחנה הימין אהובות במיוחד המילים פוסט ציונות, וזהו בעצם. חסרי אוצר מילים נרחב שכמותם.

למה אני חופר לכם? כי אני רוצה להכיר לכם מושג חדש שהולך לקפוץ לאוויר. אתם תמותו עליו, כמה פשוט, ככה ממצה. לא צריך להסתבך עם עודף מילים שכבר אבד עליהם הכלח כמו "הכיבוש משחית", "אמפיריאליזם יהודי", "תהליך האפרטהיידיזציה" שהחל עוד משנת 48'. יש מושג חדש חביב וקליל הרבה יותר:

המתה.

בדיוק. "המתה". מה צריך יותר מזה? כל כך מדויק. והכול במילה אחת. המתה. תהליך "המתה" שהממיתים מעבירים את הפלסטינים. מאיפה הקרצתי את זה? ובכן יש סופרת ומחזאית שמה אילנה וייזר סנש שכתבה את זה כל כך יפה: 

תודו שעל "המתה" עוד לא שמעתם?




הנה זה בצורה קריאה יותר. החיבור הקצר אך מלא העוצמה של הסופרת על הנכבה שהמטנו על הפלסטינים ילידים מסכנים שכמותם. (יתכן שהמילה "המתה" והחמשיר למטה הולכים טוב עם כינור ומנגינה יהודית נוגה ללב מקראקוב. נסו את זה. כך "תהליך ההמתה" יגע בכם יותר)

שש מאות שבעים ושמונה, או "נכבה"

חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה. כן, גם על המתה. ועל שקט. בחלונות הקרועים נושבת תמיד אותה רוח עזובה. השריקה שלה היא בכיו של הבית . זה שנמלטו ממנו או נבעטו ממנו -איש אחד ואשתו, ובנותיהם, ושתי סבתות וישיש אחד, אנשים ונשים ובניהם, המון נדד על פני הארץ, עד שהגיעו לגלות כלשהי, ארעית ורעועה, שממנה תיכף ישובו לביתם. כך לפחות האמינו למשך זמן מה, ואולי יותר, עד שנואשו. איך במו ידינו, ליבנו הגס ועינינו העיוורות חוללנו את הפשע?
אני מתנצלת. אינני מבינה. אני מתנצלת, מבקשת את סליחתם של הנוודים שלא מרצון, ומבקשת להבין איך יכולנו. ואבן אחת שהיתה בתווך של קיר חדר ילדים, ורוח בחלונו של בית נטוש יספרו את הסיפור.  חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה.  כן, גם על המתה. אבל אני עסוקה עכשיו בהקשבה לבכיה של הרוח, לסיפורה של האבן שהיתה בתווך של קיר חדר הילדים. אבן לוחשת, צריך להתאמץ מאד כדי לשמוע אותה.
 -----------------------

ובכן ציבור ישראלי ביריון וקלגס הכירו את "המתה". החברה החדשה שלכם. סתם שאלה, אם יורשה לי, אם הייתה "המתה" אז זה אומר באופן סופי וסופני שאנחנו סוף סוף נאצים? כי קצת נאציפיקציה לא תזיק לשיח הכל כך שפוי בארצנו.  

תעשו היכרות ישראלים ממיתים

יום רביעי, 5 במרץ 2014

נעמי חזן מתמוגגת מהלחץ הבינלאומי על ההתנחלויות, אבל BDS על ישראל זה כבר לא "אפקטיבי פוליטית"; למה גברים מעכבים את השלום? מי אמר על גדעון לוי שלא היה נזק כמותו למחנה השלום? וקק"ל מאיימים על זוכרות

השפעה מדהימה של החרם נגד הכיבוש. נעמי חזן
נעמי חזן, לשעבר נשיאת הקרן החדשה לישראל, העבירה לאחרונה שיחה לתומכי מפלגת מרצ בארה"ב. השיחה הגיעה אלי - כמה נחמד. מצ"ב כמה תובנות מעניינות שהשמיעה חזן באותה שיחה. 

ראשית, חזן טוענת כי ישנו שינוי משמעותי ביחס "למאבק בכיבוש" והוא שסוף סוף מחרימים את הישראלים בעולם. אם כי היא מסייגת את הדברים ביחס להתנחלויות ולכיבוש. כלומר זה נשמע אפילו שהיא מבסוטית לגמרי מזה שיש לחץ כלכלי על ישראל בעניין הכיבוש כי רק הצעדים הללו יגרמו לישראלים להיכנע לשלום. מצ"ב דבריה של חזן:


"עד עכשיו ישראל והישראלים לא שלמו מחיר על הכיבוש. אני חושבת שזה השתנה בחודשים האחרונים לרוב כתוצאה מהחלטות הארגונים באירופה, איגודים, חברות שמסרבות לעשות עסקים עם התנחלויות או עם כל ארגון שעובד מעבר לקו הירוק. האפקטיביות של הפעולה הזו מדהימה. קודם כל בקהילה העסקית בישראל. אם נסתכל על היוזמה של אנשי העסקים BTI תוכלו לראות בבירור שהם מקבלים את המסר שהמצב מדרדר וישראל תשלם מחיר אם לא יהיה הסכם. במילים אחרות הם מראים שהעתיד של הכלכלה הישראלית קשור עם תהליך השלום. זה דבר שלא ראינו בעבר. 


"בעבר בדרום אפריקה בשנות ה-80 הייתה קבוצה של אנשי עסקים לבנים שהבינו שהמשך שלטון האפרטהייד ימוטט את הכלכלה הדרום אפריקאית והם היו אלו שהפעילו לחצים על השלטון הלבן לשנות דברים. אנחנו רואים דפוס דומה. אבל כאן יש אלמנטים של ארגונים שמגיעים מלמטה משום שהמצב הכלכלי בישראל לא טוב. הוא בייחוד רע לצעירים. ואחרי המחאה החברתית בקיץ-2011 הם מאוד מעורבים בכל מה שקורה במדינה. עכשיו, באופן בלתי נמנע, אם המצב הזה ימשך בקרב קהילת העסקים ובקרב צעירים משכילים שאינם יכולים לחלום על קניית דירה זה יהיה כוח עצום בשביל להתקדם קדימה.

עוד טענה נעמי חזן כי התקווה לשלום תגיע מציבור הנשים. לפי סקרי עומק שבדקו בארגוני הקרן החדשה המצב על הפנים בקרב גברברי ישראל שמעדיפים ערכים שמרניים על פני ערכים ליברליים.  

"לאחרונה עשינו מחקר במכון ון ליר בירושלים. בדקנו את הערכים הפוליטיים של גברים מול נשים. ומצאנו שאם שואלים ישראלים מהו הערך הכי חשוב -  40 אחוז מהנשים אמרו 'שלום'. רק 25 אחוז מהגברים אמרו שלום. הערך השני שהכי חשוב לנשים הוא 'דמוקרטיה'. 27 אמרו דמוקרטיה אם נחשב את זה ביחד שני שליש מהנשים חושבות ששלום ודמוקרטיה הם ערכים חשובים שהן היו מעוניינות לקדם. אם שואלים גברים מה הערך השני הכי חשוב לך 40 אחוז מהם אמרו 'מדינה יהודית'; אצל נשים רק 24 אחוז חושבות כך. נשים יכולות לעשות שינוי משמעותי".

עוד בדיקת עומק שציינה נעמי חזן מתייחסת לתפיסות הפוליטיות של אזרחי ישראל בהתאם לאמונות הדתיות שלהם. מסתבר שעל פי הנתונים שיש לחזן בידיה, מי שהוא דתי יותר הוא "בעייתי" יותר.

"המפתח להבנת מפלגות לא דמוקרטיות בישראל - ככל שאתה יותר דתי כך אתה יותר ימני. אם אתה יותר חילוני תמצא את עצמך לכיוון המרכז ושמאלה. הקולות הותיקים הם הרבה יותר פרוגריסביים מאשר קולות צעירים. ואותו דבר לגבי נשים שהן הרבה יותר מתקדמות מגברים".

ואי אפשר בלי קצת BDS. כידוע, הקרן החדשה, מאז שאנשי "אם תרצו" נכנסו בה בכל הכוח, שינתה מגמה וכיום היא איננה מזרימה כספים, ודאי ברמה ההצהרתית לארגונים התומכים בחרם על מדינת ישראל. חזן נשאלה על עמדתה ביחס לחרם והאמירה שלה הייתה שפוליטית מדובר במהלך שרק יחזק את הימין. 

"אני חושבת שתנועת הבי די אס היא אמביוולנטית ביחס שלה ללגיטימציה של מדינת ישראל. ישנם  כאלו המתנגדים לישראל ומשתמשים בבי די אס על מנת לפגוע בישראל וישנם כאלו שמשתמשים בחרם נגד ישראל כאמצעי לחץ אחרון. בגלל האנטישמיות, מבחינה מעשית, בי די אס על ישראל יכול רק להטות את רוב רובם של הישראלים לנוע בכיוון הלא נכון. זה לא מעשה פוליטי אפקטיבי. תמצאי הרבה שמאלנים שמתנגדים לחרם לישראל. זה לא נכון לגבי חרם על התנחלויות, עסקים ופעילות כלכלית שקשורה לכיבוש. בחודשים האחרונים נראה שארגונים באירופה ששדרו את הבי די אס נגד הכיבוש וההתנחלויות הם אפקטיבים; הם מעבירים מסר פוליטי ברור ומבחינות רבות אפשר להסביר זאת כאינטרס של ישראל כי הן מגינות על ישראל. מהסיבה שהן מבדילות בין הכיבוש הלא לגיטימי למדינת ישראל הלגיטימית".

-קק"ל נגד זוכרות

לקק"ל נמאס מהמשחקים של עמותת זוכרות. אז הם החליטו לאיים עליהם בתביעה אולי זה ירגיע את נאמני הנכבה להירגע קצת עם הקמפיין של "קק"ל החדשה". לדעתי לא יזיז להם אבל מה זה משנה. 

קצת רקע למי שלא מבין על מה מדובר:

עמותת זוכרות, הפועלת להנציח את הנכבה הפלסטינית במרחב הציבורי בישראלי ודוגלת גם בזכות השיבה, החלה לאחרונה בקמפיין פארודי על קק"ל. פעילי העמותה הקימו אתר ששמו "קק"ל החדשה" אותו מפעיל בחור בשם "רפי שטנדל" - עיוות שמו של אפי שטנצלר, יו"ר קק"ל, דהיום. שטנדל, הלא הוא פעיל עמותת זוכרות, מעוניין בהנצחת הנכבה באתרי קק"ל ברחבי הארץ. לא תאמינו, אבל זה לא הצחיק את החברים של שטנצלר וזה מה שהם ששלחו לשטנדל וחבריו: 


- מי אמר על גדעון לוי: "אין אדם שמייצר נזק יותר גדול ממנו למחנה השלום"? 

תשובה: איש הפרסום אילון זרמון. 

לא בא לו טוב גדעון לוי. זרמון (צילום: Moshe Ewan ויקי)

זרמון שהיה אחראי לקמפיינים בין השאר של תנועת "דור שלום" לאחר רצח רבין, אהוד ברק כשנבחר לראשות הממשלה ומפלגת מרצ בבחירות 2006, מבקר לאחרונה באופן קבוע את השמאל הישראלי שקופץ בהתלהבות על קמפיין החרם נגד ישראל ולא שם לב, כך טוען זרמון, שמדובר ב"אנטישמיות חדשה".

את הביקורת של איש הפרסום הוותיק נגד השמאל אפשר למצוא מדי יום ברשתות החברתיות, שם מעלה זרמון מדי יום ביקורת נוקבת על התלהבות השמאל הישראלי מקמפיין ה-BDS. "החרם הוא שנאת יהודים", כתב לאחרונה זרמון וזעם על הישראלים שמחזקים את הלחץ הבינלאומי על ישראל. "יש בינינו שחושבים שאם יתחנפו לאותם שונאים הם לפתע יאהבו אותם. כמו אז גם היום, הם לא יודו שכך הדבר אלא ימצאו תירוץ שמשהו בנו לא בסדר. כמו אז גם היום, הם לא מבינים שחנופתם היא לא יותר מחולשה גלויה ולא מוערכת. כמו אז גם היום, עד שהם לא יחטפו יריקה מרה בפנים הם לא יבינו שאם לא נתנגד בכוח לתופעה החדשה והבזויה הזו, היא תלך ותתעצם".

הביקורת מופנית גם לאנשי שמאל בולטים כמו העיתונאי גדעון לוי. "אחרי כל מאמר שלו, אני מבין שגדעון לוי הוא יהודי יהיר, שמתייחס לערבים כמו שטבעוני מתייחס לחיות. פטרוני ומתנשא. לחבריי הערבים, שרואים איך הוא מציג אותם כמסכנים חסרי ישע, בא לזרוק אותו לים". ובשיחה עם שביעי, אומר זרמון, שעיתונאי 'הארץ' הלוחמני "מייצר נזק למחנה השלום יותר מכל אדם אחר. הוא עובד על אוטומט".

אז מה קרה לקמפיינר של השמאל? האם הוא החליף צד? זרמון אומר לשביעי שהוא נשאר שמאלן מאז ולתמיד אלא שהוא כועס על מחנה השלום שמנצלים את החרם העולמי על מנת לקצור הישגים פוליטיים. "אי אפשר להיות אטום למה שמתרחש", אומר זרמון לשביעי, "ההתניות הפבלוביות של גוש השמאל שהוא מריע לכל דבר שהוא נגד מדינת ישראל ובעד חרמות זה הנזק המתמשך של המחנה הזה לאורך השנים".

"אי אפשר לקבל כל אמירה אנטישמית בשם המאבק בכיבוש", ממשיך זרמון, "זו טעות קלאסית של העם היהודי. כך היה גם בתקופת השואה כשירקו עלינו וחשבנו שמדובר בגשם. הדבר שהכי פוגע בנו כרגע זו לא הקריאה לחרם אלא העובדה שיש בנו תכונה שלא מאפשרת לנו לראות את המציאות נכוחה וזה נובע מתוך גישה חולנית של חנפנות יהודית פרובינציאלית לכל דבר שעושה קולות של כוח".

בעמוד הפייסבוק של זרמון יש לא מעט ביקורת עליו מצד עמיתים למחנה. חלקם מאשימים אותו ב"חיפוי על ההתנחלויות". זרמון סבור שמדובר בצביעות. "החרם על מדינת ישראל הוא חרם על מדינת ישראל. הם לא קוראים לחרם על ההתנחלויות אלא זה שיווק של הפעולה הזו בעולם. אנשי החרם בהגדרה של המצע שלהם רוצים להחרים כל דבר שקשור למדינת ישראל. זה חרם יהודי קלאסי כמו בתקופת השואה. אין כאן באמת פוליטיקה. גם ארגון זכויות האדם אוקספם אינו קורא לחרם על מקומות אחרים בעולם ששם מתרחשים דברים מזעזעים הרבה יותר. זה גוף חד סיטרי, חד צדדי, שלאחרונה אגב מתברר שהם תורמים לארגוני טרור. הגיע הזמן שהשמאל, הימין וכולם יפסיקו לעבוד על אוטומט". 

*פורסם לראשונה במגזין שביעי