יום חמישי, 13 במרץ 2014

הגיע הזמן לסכם את שלוש השנים שעבדתי במקור ראשון תחת שלמה בן צבי

שלמה בן צבי

קצת אחרי שהתחתנתי קבלתי הצעת עבודה מעיתון מקור ראשון. אלעד טנא, אחד האנשים ששינו את כל הסיקור העיתונאי בכל מה שקשור ליהדות, דת ומגזר, פנה אלי עם הצעה שלא יכולתי לסרב לה: כתב במשרה מלאה במגזין 'מוצש'.

אני זוכר אפילו את הפגישה הראשונה בקניון עזריאלי עם טנא, אריאל שנבל, מי שיתעתד להיות סגן עורך המגזין,  ויקי אפשטיין, עורך התרבות ב'מוצש', איש יקר ומאיר פנים. זה היה רגע מרגש לחלוטין. עד אז הייתי פרילנס של מקור ראשון. מעביר ידיעות לחגי סגל וכתבות לגדעון דוקוב, עורך מוסף יומן. פרילנס זה לחיות באוויר, אי אפשר באמת להתפרנס מזה וממילא קשה לייצר עבודה עיתונאית אמיתית. אבל משרת כתב ב'מוצש' - זה כבר תענוג. סוף סוף אני שם רגל בעיתון שאני אוהב לקרוא.

'מוצש' הייתה הברקה גאונית של בן צבי. כלומר, ההברקה היותר גאונית הייתה להביא את אלעד טנא, מי שבנה את Ynet יהדות, למקור ראשון. מוצש היה מגזין שהצליח לעשות באזז רציני במגזר הנוירוטי של הציונות הדתית. סוף סוף נמצא מענה לציבור הלייטי, הירושלמי והבורגני של הציונות הדתית. והם הרוב. ככל הנראה. זו הייתה נקודת זמן שבה בא ללייטים לצאת מהארון בגאווה. הסדרה "סרוגים" כבר כבשה את המסך. הביצה הירושלמית נשפכה כמו ביוב שהתפוצץ לתל אביב, בפוליטיקה המגזרית החל לדרוך כוכבו של איש קטן, קרח ותזיזיתי בשם נפתלי בנט. 'מוצש' נולד בדיוק בזמן.

העבודה ב'מוצש' הייתה מענגת. העיתון נטה לחתרנות מגזרית שעוררה עניין (היום, יש לומר, המגזר הורגל לחתרנות המוצשית). מהר מאוד זעמו רבני המגזר בחמת זעם על הכתבות והסיפורים והקו שנקט העיתון מה שגרם לסיפוק רב במערכת 'מוצש'. לעיתון החדשותי של מקור ראשון נוספו כתבים צעירים ורעבים, רובם פליטי רדיו גלי ישראל. משהו חדש התחיל בממלכת בן צבי.

אחרי שנה ב'מוצש' עברתי לעבוד במדור החדשות. גם פה תחילת הדרך הייתה מענגת. המערכת היתה בנויה משילוב די מדהים של אנשים. היו את העיתונאים הוותיקים שכבוד גדול היה לעבוד לצידם. אורי אליצור, חגי סגל, אורלי גולדקלנג, אריאל כהנא, סופיה רון מוריה. אליהם הצטרפה חבורה של עיתונאים צעירים והכי חשוב רעבים מאוד לסיפורים. עיתונאים כמו זאב קם, סקופיונר רציני, יעל פרידסון שהגיעה מטיים אאוט, אסף גיבור כתבנו לענייני ערבים, יוחאי עופר מגלי ישראל, צביקה קליין כתב חוץ והעולם היהודי. ובנוסף לכך היו את החבר'ה של מוסף בצדק יהודה יפרח, גיל ברינגר, עקיבא ביגמן ועורכים צעירים כמו אלי קלוטשטיין ואסף גולן ורבים וטובים. אני מן הסתם שוכח שמות אבל העיקרון ברור, היה פה משהו טוב מאוד. לקבוצת החדשות גויסה שלישיה שעמדה בראש המערכת ישי הולנדר, אורי גליקמן ומוריה שלום.

עוד לפני הקנייה של מעריב היו כל מיני קטעים משונים עם שלמה בן צבי. היו לו חלומות ורעיונות לא ברורים בעליל שגרמו לגיוסם של אנשים לעבודה ואחר כך לגניזתם המהירה. הוא פתח מוסף היסטורי שלא ברור מה היה הערך העיתונאי שלו שכל פעם הוקם ונפל מחדש. בן צבי ממש התעקש על הוצאת המגזין שלא תרם במאומה למקור ראשון מלבד כאב ראש להרבה אנשים. העיתון היומי של מקור ראשון היה זוועת עולם ואף אחד לא התייחס אליו ברצינות אך כתבים הוכרחו להעביר ידיעות לקשקושון היומי כאשר הדבר הבסיסי ביותר - אתר אינטרנט - לא היה. עם זאת, בן צבי גייס כספים ועובדים להקים סוף סוף אתר למקור ראשון, אלא שכשהאתר כבר היה מוכן, הוא קנה את מעריב. מיליונים ירדו לטימיון.


) כך נשמע אדם מנותק. בן צבי מכריז שמעריב יעבור את ידיעות
 
בד בבד עם הברקות כמו מוצש ושינוי המערכת העיתונאית היו לו מיזמים שנולדו ואחרי כמה זמן אוכסנו. הייתה תקופה שהקדישו המון כוחות לעיתון של יום חמישי ששמו היה "לקראת שבת". כלומר, העיתון של יום חמישי הפך להיות חלק משמעותי בעיתון ואת הסיפורים המיוחדים היה צריך לחלק בין יום חמישי לשבת, כאשר עיתון יום חמישי היה חינמון שחולק באזור המרכז. "יבוא יום ו'לקראת שבת' יופץ בכל הארץ", הבטיח בן צבי, ואחרי כמה חודשים הרעיון נגנז. פשוט לא היה כסף.

היה גם את השטות של הנוכחות. שגם זו הייתה תקופה משונה שכתבים היו צריכים לדווח על נוכחות במערכת. ונרשמו חיסורים למי שלא היה. כמו כן, הופצה שמועה שאנשיו של בן צבי סופרים כתבות לכל כתב. כמה ניוזים פרסם כל עיתונאי, ומי שלא מגיע למכסה נרשם באיזה פנקסון דמיוני. באיזשהו שלב אף אחד לא שם על השטות הזו שהתאימה יותר לגנון מאשר לעיתון רציני.

בין לבין היו בעיתון אנשים שכל עניינם היה שהם שלוחי בן צבי. כלומר, מעין משגיחים שלו על העיתונאים, מה שגרר לא פעם תחושה מעצבנת של אח גדול שעוקב אחריך. מה גם שתמיד לא היה כסף לבזבז ולא מעט כתבים מעולים במקור ראשון היו צריכים ללכת הבייתה, בעוד שמשגיחי בן צבי הסתובבו במערכת בלי שמישהו באמת מבין מה הם עושים. היה לו חלום להקים דסק של תחומים. יפעת ארליך, התחקירנית האמיצה של מקור ראשון, תעמוד בראש דסק התחקירים, צביקה קליין, כתב החוץ המעולה יעמוד בראש דסק החוץ. כתב ההתיישבות יעמוד בראש דסק התיישבות. ומצלמות, כך נאמר, במלוא הרצינות, יחולקו לאנשים בהתנחלויות שבזמן אמת יצלמו חומרים וישלחו למערכת. אני הייתי אמור לעמוד בראש דסק התיישבות. מהר מאוד הבנו שמדובר בחלום טיפוסי של בן צבי. כמו שהוא פרח כך הוא נעלם.

כך למשל, כ"ראש דסק ההתיישבות" הייתי צריך ללכת לסקר את ביקורו של שר החינוך דאז גדעון סער בהר ברכה לחנוכת בתים או משהו כזה. אך מה לעשות, שלראש הדסק לא משלמים הוצאות רכב וגם המערכת לא מעניקה רכב ולכן ראש הדסק תפס טרמפ עם כתב ערוץ 7 היקר יוני קמפינסקי שדווקא לו כן שלמו ללא שום צורך מצידו להיות ראש דסק של משהו. ובימי הפריימריס כשהוטל על אחד הכתבים לסקר את מערכת הבחירות במפלגת העבודה ולהביא את הקולות מהמקפיין של שלי יחימוביץ' שבדיוק נסעה לשדרות, נאמר לכתב שיבקש לתפוס טרמפ עם גברת יחימוביץ' כי למערכת אין רכב. ביי ביי לרעיון הדסקים. ואלו רק דוגמיות בודדות להתנהלות תזזיתית ואימפולסיבית של בן צבי.

אחד הדברים שהכעיסו רבים במערכת במקור הייתה העובדה שלא היו משתפים את העיתונאים במה שקורה. הייתה תחושה של נתק, שלא רוצים לספר מה קורה מסביב, שזה לא באמת חשוב שהעיתונאים יידעו מה יקרה עם עתידם. בימים שהחוסר וודאות שלטה במערכת אז הנתק היה מורגש במיוחד. בסופו של דבר גם העיתונאים הבינו שאנשי המערכת לא מבינים מה רוצה בן צבי. הם לא מדברים עם העיתונאים כי הם בעצמם לא הבינו מה האיש רוצה.

אחרי זה הוא קנה את מעריב. וכל הסיפור ידוע. ההבטחות, השקרים והקריסה. 

וזה ממש על קצה המזלג. הפער בין ההתנהלות של בן צבי לבין המציאות בשטח. לפעמים (פעמים קרובות במיוחד) הייתה תחושה שהאיש לא מחובר למציאות. אגב, דוגמית לניתוק של מו"ל מקור ראשון: בימים אלה של מצוקה כלכלית כשאין משכורות לכתבים והפנסיות נעלמות כמו בועות סבון הוא שקד על הקמת אתר באנגלית למעריב. אנשים גויסו לעבוד על הפיקציה הזו. 

ועכשיו מקור ראשון בסכנת סגירה. וזה הרבה יותר כואב לי על סגירתו של מעריב. למרות שאני מגיע מבית ששנים היה מנוי על מעריב ושנים רבות הוא היה עיתון מעולה. לא מכיר עיתונים שאפשר היה לקרוא בהם דעות וכתבות כמו של קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן דרור ימיני יחד עם דעות אחרות ומגוונות. ובתקופות קודמות כשאמנון דנקנר היה עורך העיתון תמיד היה יותר מעניין לקרוא מעריב. עיתונאים כמו אבישי בן חיים, רועי שרון ואחרים לקחו את התחומים שלהם והפכו אותם מן הקצה אל הקצה.

ובכל זאת כואב לי יותר על מקור ראשון ואני מקווה שהעיתון שגידל אותי לא ייסגר. אין היום מקום למעריב. זו האמת. יש את ידיעות, ישראל היום והארץ. אין מקום לעיתון יומי נוסף. אבל מקור ראשון זה סיפור אחר. שבועון מקור ראשון הוא עיתון עם קהל קוראים נאמן. הוא עולה לא מעט ובכל זאת אנשים שלמו עליו במיטב כספם למרות שבמחיר שלו אפשר היה לקנות גם את הארץ וגם את מעריב. יש ציבור שקורא את מקור ראשון וזקוק לו כמו שמש חמה ביום קר וגשום. סגירת מקור ראשון תהיה מכה לעיתונות ולציבור הדתי לאומי. 

אחרי שלוש שנים בעיתון קיבלתי בעיטה בטוכעס מבן צבי ומשגיחיו (בגל הפיטורים הראשון). היה לי תענוג וכבוד גדול לעבוד לצד אנשים שכל רצונם היה להיות עיתונאים טובים, להביא סיפורים בלעדיים מקוריים ולייצר עיתונות בועטת. כן, עיתונות יהודית, ימנית, שמרנית וציונית שיכולה להכיל דעות שונות ומגוונות וגם לתת בראש. זו הזדמנות להגיד תודה לחברים שעבדתי איתם כתף אל כתף ברכבת ההרים של מקור ראשון. בייחוד לאנשים שהכניסו אותי לעבודה ולימדו אותי מה זה עיתונות. אלעד טנא, חגי סגל וגדעון דוקוב.

 אני מאוד מקווה שמישהו יציל את העיתון שאני אוהב.

18 תגובות:

  1. לא מכירה את הצד האפל של הירח. אבל הצד המואר, מקור ראשון על כל מוספיו, הוא באמת קרן אור חיונית עבור כל קוראיו. עיתון שאין לו תחליף. מסרבת להאמין לאיום עליו. מקווה מאד שיימצא פתרון.

    השבמחק
  2. לישי פרידמן, גם בלי להיות תחת מו"ל משותף, עקבתי אחרי הכתיבה שלך. אתה בהחלט כותב איכותי. בעניין אחד אני חולק עליך. בשנה האחרונה, דווקא תחת בן-צבי, "מעריב" היה הפתוח והחופשי ביותר בישראל. לא היו "משגיחים". הסגירה שלו תהיה פגיעה קשה לא רק בעובדים, שיצרו עיתון איכותי, מגוון ושונה, אלא גם בקוראים ובחופש העיתונות. הרבה הצלחה בהמשך הדרך.

    השבמחק
  3. 1. כדאי שתירשם לקורס בסיסי בעברית. 2. רצוי מאוד שתלמד עקרונות יסוד בעתונאות (למשל: זה שבמערכת הסתובבה שמועה לא אומר שהשמועה נכונה או שבן-צבי הפיץ אותה). 3. ביטויים כמו "תוכעס" עליך לדחוף לתחת.

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום אנונימי. 1. למה אתה אנונימי? מפחד ממשהו? 2. זה היה קצת יותר משמועה יקירי. 3. בבלוג שלי אני אכתוב מה שאני רוצה חמודי בסדר. וזה טוכעס לא תוכעס.

      מחק
    2. בן אדם, יכול להיות שאתה ממש נחמד והכל, לכתוב אתה לא יודע. זה בסדר להיות בלוגר, לא פייר להאכיל את ההמונים עם כתיבה כזאת. לו שי גולדן היה נשאר במשרתו כסגן עורך העיתון, אזיי היית עף הביתה בכתבה הראשונה.

      מחק
    3. "להאכיל את ההמונים" - ועם הגישה הזו הוא עוד מרצה כאן על עקרונות יסוד בעיתונאות...

      מחק
    4. ישי כפרה אני די בטוח שזה תוכעס... :-)

      מחק
    5. שניכם טועים. היבראיזמים ביידיש נכתבים בעברית. על כן אין "טוכעס", ואין "תוכעס" אלא תחת, כמו שלא כותבים "שאבעס" אלא שבת, למרות שמבטאים "שאבעס" וכיוצא בזה.

      מחק
  4. עם הגעתו של בן צבי העיתון הפך ביטאון של הדתי לאומי, קהל היעד הצטמצם, המכנה המשותף הפך צר ואווילי. אבל העוול האמתי שעשה בן צבי: חוסר מקצועיות. "מעריב" פעם היה עיתון טוב, הכתיבה בו הייתה משובחת, כך גם רמת העריכה וההקפדה על כל שורה. בן צבי הציף את המקום באנשי שלומו -רובם המכריע כותבים באופן מזעזע. רמת הכתיבה והעריכה במוספשבת הייתה בדיחה עלובה, חסרת יצירתיות ומלאה בשגיאות. כואב לי על עובדים שיפוטרו, אבל אל תטעו לרגע, העובדים שהביא בן צבי הם אלו שהפכו את העיתון הזה לפח זבל. הדוגמא הטובה ביותר לדבריי הוא הפוסט שלך ישי, אדם שמתיימר להיות עיתונאי לא יכול לכתוב פוסט עם כל כך הרבה טעויות, לשוניות ומבניות, שלא לדבר על איכות הכתיבה עצמה. הפוסט הזה משקף את עיתון מעריב בעידן בן צבי , עשרות צעירים חשבו שהם עיתונאים מבלי שידעו לחבר שני משפטים ברצף ולבסוף העם הצביע ברגלים.

    השבמחק
  5. שלום לכם אנונימים אני רואה שבעיות דיקדוקיות מפריעות לכם מאוד. מסתבר שעד שאנשי מקור ראשון הגיעו לקרליבך מעריב סחף את ההמונים. לא היו בעיות לפני זה. מעריב כנראה לא עמד לפני סגירה שעיתונאי מקור ראשון נכנסו לעיתון? טוב לדעת.

    השבמחק
  6. לאנונימי מעלי, הרגע הבטתי בתגובה שלך ואין ספק שהעם הצביע ברגליים, רק לא לכיוון אליו התכוונת.
    אנשים שילמו ומשלמים כסף טוב מאד ל"מקור ראשון" שהיה ועודנו רווחי סך הכל (או לפחות החזיק עצמו היטב). עיתון איכותי ומעמיק. כקורא ותיק של עיתונים רבים מאד בישראל, מלבדו אני יכול לחשוב בנוסף רק על "הארץ" כעיתון אמיתי (שלא כמו הצהובונים "ידיעות אחרונות","ישראל היום" ו"מעריב" למשל.) בניגוד לכך, מעריב היה הפסדי במשך שנים רבות מאד למרות מאות המליונים שנשפכו ונשרפו עליו ע"י נמרודי, דנקנר עוד לפני בן צבי - כך שכן, העם אכן הצביע ברגליים כל השנים. רק הפוך גוטה, הפוך.
    ולישי, כמו בן דרור ימיני אני סבור שאתה כותב איכותי (מקוה רק שהטעויות הלשוניות הן מפאת המהירות בבלוג). נהניתי לקרוא את כתבותיך בעבר ומאחל לך הרבה הצלחה בהמשך.

    השבמחק
  7. ישי, עצוב ומרגש. הלב כבד על שני העיתונים מעריב ומקור ראשון. מקווה שהעתיד יהיה טוב יותר לעובדים המסורים של שני העיתונים. חושבת שיש מקום מבחינת השיח הדמוקרטי לקיומם של שניהם.

    השבמחק
  8. עם 150 אלף קוראים במחיר של 22 שקל העיתון בהחלט יכל להגיע לרווחיות. אלמלא התזזיתיות של בן צבי . אולי יש לו הפרעת קשב ? . מדובר בקהל שבמשך 24 שעות לא יכול לפתוח טלויזיה רדיו טלפון או מחשב ולא יכול להכניס הביתה עיתונים חילוניים. עם המחמאות והפרסים שמקבל העיתון אכן נראה שהיה לו פוטנציאל גדול

    השבמחק
  9. עצרתי אחרי שקראתי את ההתלהבות שלך על מגזין השטחי והרדוד מוצ"ש. התלהבותך על זה שהרבנים התרגזו מזכירה לי הכתרות רב פורים שגרמו אי נחת לרבני הישיבה. זה בדיוק תמצית העיתון העלוב הזה. חבורת לייטים ודתלשים שהחליטו להסיר את הכפפות. הבעיה שאין להם ככ עם מה. ולו רק בגלל זה אין בליבי כאב על העיתון שמלווה אותי כבר מעל 8 שנים מידי שבת , מבחינתי העיתון מוצ"ש הפך את מקור ראשון למקור ראשון לשטחיות מגזרית, ילדותיות, והתרסה מיותרת. כניראה שה' יתברך דעתו לא הייתה נוחה מעיתונכם. שאו ברכה

    השבמחק
  10. שנבל, טנא, הפשטיין. מקומם בעיתון חילוני

    השבמחק
  11. חשוב לציין את שמו של האדם הגאוני שהתחיל מקור ראשון (נראה לי גם עם אחרים): מיכאל כריש' יהי זכרו ברוך.

    השבמחק