יום שני, 2 ביוני 2014

תנועת החרם נגד ישראל (BDS) מחרימה את המליארדר היהודי שתורם לארגון עדאללה (ועוד מאות ארגונים ישראלים ופלסטינים)

לוקחים ויורקים. סורוס

ישנם הרבה עיוותים וסתירות פנימיות בתנועת ה- BDS הקוראת להחרים את מדינת ישראל. ככה זה כשאתה ארגון טהרני וצדקני ופועל כמו כת מטורפת. מרוב דמוניזציה של היריב, חרב הקנאות היוקדת פוגעת באנשים הכי קרובים אליך.

יום ראשון, 1 ביוני 2014

וידאו: ח"כ שטרן מסביר מדוע חתם על החוק נגד ישראל היום # נחום ברנע לא מדייק # סגן המכון הישראלי לדמוקרטיה: ליברלים פונדמנטליסטיים? קל יהיה לנפנף אותם # פעיל פלסטיני: ארגוני השלום שותים את כספי התרומות # סטודנטית שנסעה בקו 17 בירושלים מספרת על ניסיון הלינץ' הערבי והתעלמות התקשורת


סימס לחברו, אשר בהרב, מו"ל 'ישראל היום'. שטרן
מדוע חתם ח"כ אלעזר שטרן על הצעת החוק 'ישראל היום'? ובכן, לפי דבריו, עיתון 'ישראל היום' מפר את חוק מימון מפלגות. עם זאת, אמר הח"כ ממפלגת התנועה כי הוא לא שלם לחלוטין עם החוק עליו הוא חתום.

"תקציב הבחירות במדינת ישראל מוגבל", אמר שטרן באירוע שהתקיים ב"גולה" בפתח תקווה לאחרונה, "כספי התרומות מוגבלים. אתה תשים שלט חוצות או פרסומות בעיתון: 'תצביע לכלפה' יורד לו מהתקציב (ח"כ כלפה נכח באותו דיון עם שטרן י"פ). תשים שלט חוצות 'כלפה בחור נהדר' - יורד לו מהתקציב. הרי בשביל להכניס דף לעיתון משלמים כמו לא יודע מה.. בא עיתון, כל יום בשנה, שבעה ימים, בלי שום מגבלה של תקציב, בלי שום שיקול כלכלי..

"הרי אתה לא יכול לבדוק למשל שזה עובר אצל ראש הממשלה ורק הוא מאשר כותבים שם אבל מי שקורא יכול לזהות מאוד מאוד מאוד טביעה פוליטית בעיתון".


 (וידאו: שטרן נגד 'ישראל היום'. צילום: ישי פרידמן)

שטרן ביקר את מדיניות המאבק נגד החוק שמנהלים אנשי 'ישראל היום' מעל דפי העיתון. "גם בהתנתקות בתקופה הכי קשה, באף עיתון לא ראית תמונת של הח"כים שתומכים בהתנתקות עם הטלפון והאימייל – 'תתקשרו'. רק עיתון שאין לו שום שיקולים אחרים פרסם את מי שיזם את החוק עם התמונות פעמיים בעיתון, פעם אחת בכותרת הראשית.. עם הלשכה וכתובת המייל – 'תתקשרו'. תגידו לי מה זה?!"

שטרן סיפר שבאותו יום הוא שלח סמס למו"ל 'ישראל היום' אשר בהרב, שהיה גם מדריך שלו בבני עקיבא, עם הטלפון של אמו לאות מחאה.

עם זאת, שטרן הודה כי הוא לא שלם עם החוק נגד העיתון הנפוץ במדינה. שטרן אף אמר כי הצעת החוק הזו מזהמת את הדמוקרטיה. קצת.

"זה תרגיל דמוקרטי מאוד בעייתי אפילו במידה מסוימת מזהם קצת את הדמוקרטיה", קבע שטרן, "אני הייתי שמח שהממונה על ההגבלים העסקיים היה מוצא את הפתרון. אם אתה 'תנובה' אתה לא יכול למכור בשני שקלים פחות מהמחיר - בגלל שאתה מעל 50%. אבל לגבי התקשורת איך תספור 50% בהקשרים האלה? ב'תנובה' אתה לא יכול לתת מוצרים בחינם. ובכל זאת אני לא שלם בגלל שאני כמחוקק לא רוצה 'להיכנס' בתקשורת. עצם הפריצה הזו שיש לך, סוג של כוח על מי שאולי אתה לא נהנה ממנו.. ואני אומר לכם את האמת ב'מקור ראשון' כתבו עלי בשנה האחרונה הרבה יותר מאשר ב'ידיעות' וידעתי שכשאני חותם אני מנתק את הקשר עם 'ישראל היום' ולא יכתבו עליי ב'ידיעות' כי יגידו שבגלל זה חתמתי. איך שלא יהיה, כפוליטיקאי זו טעות גסה. אבל בשורה התחתונה אני חושב שהחוק הזה זה הוא בין נבלה לבין טרפה. מה שאני לא אעשה אני לא אהיה שלם עם עצמי".   

ברנע לא מדייק


נחום ברנע מקדיש לא מעט מטורו לשר השיכון אורי אריאל. בדומה ללא מעט אנשי שמאל שמעניקים תכונות אופי מוגזמות למתנחלים ("מנהלים את המדינה", וכיוצא בזה), משתפך ברנע וטוען כי אריאל הוא "אלוף הקומבינות", "אשף העסקאות", "תופעה ייחודית בפוליטיקה הישראלית", "זן לעצמו" וכמובן "חרדי לאומני על סף הכהניזם" – מה שהופך אותו לסכנה ממשית ומיידית לשלום האנושות. 

פסקה אחת הייתה מכוערת במיוחד כשברנע טען כי אריאל ומפלגתו מעולם לא העמידו את עצמם לבחירת הציבור. הווה אומר, מדובר בזן של טפילים. או בלשונו של ברנע: "הישראלים לא יודעים, לא רוצים לדעת, שהם חיים תחת כיבוש. אריאל וחבריו כבשו אותם, כבשו את תקציביהם, כבשו את חוקיהם, כבשו את עתידם". שוב המנטרה העבשה של שדידת הקופה מהישראלים. מי אלו הישראלים לפי ברנע? ודאי לא המתנחלים. הם "זן לעצמם" כנראה. בכל מקרה, ברנע טעה משום שהאיחוד הלאומי כן העמידו את עצמם לבחירת הציבור בבחירות הקודמות. כצל'ה, אורי אריאל, אלדד ובן ארי קבלו ארבעה מנדטים שנמצאים היום בתוך הבית היהודי. אבל למה להרוס לברנע את תזת הטפילות העבשה. 

כמה שווה הציונות הדתית היום?
"לנפנף את חבורת שוקן". פרופ' שטרן
סקר מעניין שאמור להתפרסם בקרוב קובע כי 25% מתוך הציבור היהודי בישראל מגדירים את עצמם כציוניים דתיים. הנתונים הללו שיתפרסמו בקרוב על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה אמורים להיות האתגר הבא של מפלגת הבית היהודי בבחירות הבאות.

הנתון הזה נחשף לאחרונה על ידי פרופ' ידידיה שטרן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שהסביר בכנס של רבני בית הלל מדוע אפשרי בהחלט להעביר חוק למען השבת. בין היתר, בזכות העובדה שהציונות הדתית גדלה והתפשטה לעבר מגזרים אחרים.

אגב, באותה שיחה טען פרופ' שטרן כי מול חוק למען השבת תהיה קואליציה של מחנות מנוגדים שיתאחדו לסקל את החוק. "הליברלים הפונדמנטליסטיים", אמר פרופ' שטרן, "אנשים שההשקפה הקיצונית שלהם היא ליברלית. עבורם, חוק למען השבת זה אסון והם יתנגדו. יש להם כוחות בעיקר ברחוב 'שוקן' ובבניין מסוים באוניברסיטת תל אביב. זה לא כוח אמיתי בחברה הישראלית היום. קל יהיה לנפנף אותם".

הכוח המתנגד הנוסף אלו החרדים לאומיים שיתנגדו לכך שיעבור חוק שישמור על השבת אך לא על פי השולחן ערוך, טוען שטרן. והקבוצה השלישית והחזקה מכולן: הטייקונים. "איפה ההתנגדות החזקה?", שאל שטרן, "אלו הכוחות הכלכליים שיש להם אינטרס ברור להגדיל את שעות הצריכה. האם באמת הכלכלה נפגעת כתוצאה מסגירת קניונים? היחיד שמפסיד באמת הוא בעל הנדל"ן בקניון שיכול לגבות פחות. אף אחד לא מפסיד חוץ מהחבר'ה האלה - הטייקונים. אלו ארבעה חמישה אנשים. זה הכוח שיעמוד מול השבת?", סיכם שטרן והוסיף כי הוא אופטימי מאוד ביחס להעברת חוק בעניין השבת רק הוא ביקש להדגיש שמובילי החוק לא יהיו דתיים, אחרת ההתנגדות לחוק תהיה בלתי נמנעת. (הידיעה המלאה פורסמה השבת במגזין שביעי) 

אקטיביסט פלסטיני נגד ארגוני השלום: "כספי התרומות הולכים על משכורות"

יונס עראר, הוא רכז ההתנגדות העממית בדרום הגדה המערבית ובין מייסדי "המטה להתנגדות העממית בפלסטין" ובין היתר אחראי להפגנות רבות נגד ישראל וצה"ל בנקודות רבות בשטחי הרשות. לאחרונה פרסם עראר מאמר היוצא נגד "תעשיית השלום" המעורבים בה מאות, אם לא אלפי ארגונים ועמותות בינלאומיות וישראליות.

עראר מפקפק בנחיצות של ארגוני השלום. לדבריו, כספי התרומות מתבזבזים לשווא על אירועי "נשיקות, חיבוקים וחומוס" ובמקום לסייע לפלסטינים במאבק נגד ישראל, מיליונים מתבזבזים על משכורות של פעילי השלום.

בתחילת המאמר תוהה הפעיל הפלסטיני מה ההצלחות של ארגוני השלום הבינלאומיים. בהמשך מוחה עראר על ניסיונות של ארגונים בינלאומיים להכריח ארגונים פלסטינים לשתף פעולה עם ארגוני שלום ישראלים. "בקשה זו מגלה את האג'נדה הנסתרת שלהם", כותב עראר, "המנסה להראות כאילו יש שוויון ושיתוף פעולה בין הארגונים ולא בין כובשים לקורבנות". הוא מוחה על הפרויקטים הרבים שממומנים על ידי הקהילייה הבינלאומית שעוסקים בעיקר בדיאלוג, שיחות, דו קיום וכיוצא בזה ולא בפרויקטים פרודוקטיביים מעשיים.

כסף לפלסטינים לא לתעשיית השלום. עראר
עצם השיחות עם ארגוני שלום ישראלים למיניהם, טוען עראר, זו נורמליזציה בעייתית עם ישראל. "משלחות 'כיבוש ישראליות' (הכוונה לארגוני שלום ישראלים י"פ) תמיד נפגשות, לוחצים ידיים, יש חיבוקים נשיקות ואוכלים חומוס. אבל ללא תוצאות, לעולם בלי תוצאות".

"האם אנשים במצב של כיבוש צריכים חיבוקים נשיקות וחומוס?", תוהה בציניות עראר ומבקש להפנות את מירב המאמצים והכספים לטובת מאבק ללא פשרות בישראל. בין היתר, מבקש עראר להשקיע במאבק בניסיונות "לייהד" את ירושלים, להגן על הפלסטינים "ממכונת ההרג הישראלית" ולהיות חלק מהמאמץ הבינלאומי להחרים ולבודד את ישראל.

"אני חייב לשאול מדוע לתמוך בארגוני 'השלום' של הכיבוש הישראלי בטענה שהם תומכים בהתנגדות עממית הפלסטינית, בהתחשב בכך שרק כ- 100 פעילי שלום ישראליים משתתפים בהתנגדות העממית הפלסטינית בשטח מאז 2003", תוהה עראר ושואל "איפה הכסף?"

לגבי השאלה האחרונה יש לעראר יונס כמה תשובות שלא ימצאו חן בעיני ארגוני השלום. "ברוב המקרים", כותב עראר, "כשליש מהמימון הולך לסגל הבכיר של הארגונים. השליש השני הולך לצוות ההנהלה והשליש האחרון הולך לפגישות משעממות, הרצאות, סדנאות, נסיעות, בידור ומזון (חיבוקים, נשיקות וחומוס) לקבוצות ממוקדות והם באמת מיעוט קטן מאוד מאוד בשני הצדדים". 

אין לובי לעבריינות לאומנית 

בסוף שבוע שעבר פרסמתי בפייסבוק מייל שהגיע אלי בו מסופר על מעין פוגרום קטן שנעשה על ידי צעירים ערבים באוטובוס מלא בנוסעים בירושלים בשעות הערב. המייל הזה נשלח אלי על ידי צבי פיין שהיה באוטובוס וחווה את התקיפה. לא חשבתי לרגע שהסיפור הזה יגיע לכל כך הרבה שיתופים ברשת החברתית.


לא הגיע לתקשורת. האוטובוס הירושלמי שעובר בשיח ג'ראח. צילום: צבי פיין
הכעס שעלה בקרב כל כך הרבה אנשים ששיתפו את הפוסט (ב'ישראל שלי' שתפו את הסטטוס למעלה מ-3,500 אנשים. בעמוד הפייס' שלי מספר השיתופים הגיע ליותר מ-500) הוא העיוות שיש גם בתקשורת וגם בקרב מקבלי החלטות בכל מה שקשור לטיפול באלימות לאומנית. כל גרפיטי של ילד מחוצ'קן מהגבעות או שלא מהגבעות זוכה לגינויים מנשיא המדינה דרך שרים וחברי כנסת. בשבועות האחרונים משטרת ישראל והשב"כ משתמשים בצווים דרקוניים נגד נערים שחשודים בונדליזם לאומני והתקשורת לא מדווחת בכלל על אירועים מזעזעים הפוכים כפי שקרה בקו 17 בירושלים שזכה למטר אבנים על ידי צעירים ערבים ובנס אף אחד לא נפגע.

אנשים חשים את השקר שיש סביב האדרת האלימות של נערי התג מחיר. אנשים מרגישים את הסיבוב שעושים על הפרשיות האלו כל מיני פוליטיקאים קטנים שמנצלים את האירועים האלו לכיפופי ידיים עם יריביהם הפוליטיים. מה לעשות, לא לכל אלימות במדינה יש לובי פוליטי ותקשורתי כמו שיש לנערי הגבעות.

הנה פוסט שפרסמה סטודנטית שהייתה על אותו אוטובוס בירושלים. אם מי שניסה להרוג אותה היה נער מחוצ'קן עם פיאות וכיפה ובמקרה היו קוראים לה מריה, או מאריאם אולי מישהו היה מתייחס, אבל לרוע מזלה קוראים לה מוריה.

אז אף אחד לא יודע שניסו לרצוח אותה. וכך היא כותבת:

"רביעי בערב רק רציתי לחזור הביתה לדירה שלי בירושלים. לצערי זה לא היה פשוט כמו שזה היה אמור להיות, כיוון שכעשרה נערים-בחורים החליטו שלגיטימי לזרוק סלעים ואבנים על קו 17 בו נסעתי וכמעט להרוג אותנו. בנס אף אחד לא חטף אבן בראש. היינו 'רק' 7 פצועים קל, שזה כולל בתוכו מישהי שנכנסה לה זכוכית לרגל, אחד שהזכוכיות פגעו בו בדיוק במצח, עוד פגיעות 'קלות' של רסיסי זכוכית בכל הגוף שגרמו לדימום קל שנפסק עם הזמן. אני למזלי חטפתי רסיס זכוכית בראש שגרם לי לטיפה דימום אבל בעיקר להלם, ורק הזמן יעיד אם אי פעם מישהו מאיתנו ילך שוב בביטחון ברחוב או יעלה על אוטובוס בלי להסתכל ימינה ושמאלה ולהיות מוכן להתכופף לרצפה בכל רגע נתון. איך אני מרגישה? פיזית תודה לאל אני בסדר, נפשית לא משהו אבל מקווה שישתפר, אבל בעיקר- בעיקר אני כועסת. כועסת על זה שפיגוע לאומני כזה לא מדווח ישר בחדשות ובכלי התקשורת העיקריים, כועסת על זה שזה קורה מדי שבוע ברחובות י-ם, כועסת על זה שלדעתי לא הולכים למצוא או לעשות משהו עם הנבלות האלו, ובעיקר כועסת על זה שאין לי יכולת ללכת בבטחה בעיר הקודש שלי, במדינה שלי."